הזמן בורח לי

 

הזמן בורח לי.

אני חולם שהזמן שווה בגודלו למרחב, ומרגיש את זה בעצמות. פתאום כל הגוף כואב. משהו צועק מתוכי החוצה. הבטן בוערת.

אני פוקח עיניים.

מולי שני חיילים עם קסדות. רעש מטורף. אני מסובב את הראש ומבין שאני בתוך מסוק. מספיק לי רגע אחד כדי להקיא את נשמתי ולהתעלף שוב.

ובתוך אי ההכרה דווקא נעים.

חם לי. שקט לי. לרגע אפילו לא ממש אכפת לי למות. אני משוכנע שחטפתי כדור בראש ושזהו, אני בדרך החוצה.

ואז החיים מתחילים לחלוף בתוכי.

לא כמו בסרט.
יותר כמו תמונות קרועות שמישהו משליך על קיר.

אני שוב ילד יחף בשכונת זוגות צעירים באשקלון. השמש קופחת על הפנים, הממטרות פועלות, ואני נרטב בכוונה.

אין מבוגר אחראי.
איש לא אומר מה מותר ומה אסור.

אני מטפס על עץ הצאלה במרכז השכונה בזמן שכלב זאב מנסה להגיע אליי, כי הצקתי לו בדרך מבית הספר.

גיטה השכנה מוציאה את הראש מהחלון וצועקת שאני לא נותן לה לישון בצהריים.

ואני, בלי טיפת בושה, אומר לה שתלך לבית זקנים לנוח שם.

השכונה היא שלי.
שלי ושל הילדים העזובים.

אני מחליט מתי ישנים כאן.
ואם לא טוב לה, שלא יהיה לה טוב.

בקצה הרחוב מופיע בן, הילד הנכה עם הנעליים השחורות המוזרות. הוא מחזיק תקליט של הרולינג סטונס, ומת כבר להשמיע לי אותו.

הוא מתקרב לעץ הצפצפה שעליו אני מסתתר, שולח מבט לכלב הזאב ומגרש אותו משם בלי פחד.

והכלב לא חוזר.

פתאום אני צונח.

אבל לא ממטוס, ולא בקורס צניחה.

אני קופץ ממשאית עם מטרייה ונוחת רע. כף הרגל נחתכת מזכוכית ואני צורח לשמיים, עד שאחותי מופיעה מרחוק עם פיתה חמה ובתוכה חביתה שאמא הכינה.

אני יושב על הקרקע, מנסה לנקות את הרגל עם חתיכת קרטון שמצאתי, וביד השנייה נותן ביס בפיתה.

אחר כך מלפפון.

הכול מתערבב יחד.
הכאב, הרעב, הדם, החביתה.

ולא ממש אכפת לי.

גם הנעורים חוזרים.

אני שוכב בחדר בתנוחות לא הגיוניות וקורא ספרים על גבי ספרים. נמשך לעולמות פסיכדליים שרק אני מכיר. משוכנע שאני סוג של נביא, שאוכל להמציא משהו חדש לגמרי, גם אם אין לי מושג מהו ומאיפה הוא אמור להגיע.

למחרת אני חוזר ללימודים, אבל הראש נשאר בתוך הספרים.

אני לא רוצה לצאת לעולם.
אני מעדיף להישאר בתוכי.

אחד המורים, שהיה מנגן באקורדיון, דורש ממני לעשות קול שני ל״שורו הביטו וראו״.

אני קם, יוצא מהכיתה וצועק עליו שאני שר רק בלאק סבאת.

הם מפחידים.
הם כבדים.
לגיטרות שלהם יש ריפים אמיתיים.

השירים שלו, אני אומר לו, נשמעים לי כמו יום השואה.

הוא יכול לשלוח אותי לכיתה טיפולית.

לא ממש אכפת לי.

אחר כך אני מתכנן בריחה למדבר יהודה.

לוקח תרמיל ישן, שק שינה ופנס. תופס טרמפים לירושלים ומשם לכיוון נחל רחף.

נהג המשאית אומר לי שאין לי מה לחפש שם בלילה.

אבל אני יורד בכל זאת.

צועד במדבר שעות, כמעט בלי מים, עד שאני פוגש את פרקש, הגנב המפורסם, יושב ואוכל אשל ושר פסוק משיר השירים.

ואני מאושר.

כי אני עדיין משוכנע שאני מת.

ואז אני פוקח עיניים.

העיניים של אמא מעליי.

טובות.
עייפות.
מלאות רחמים.

היא מעבירה יד על המצח שלי, וזה בדיוק הדבר שהייתי צריך באותו רגע.

לא הסבר.
לא רופא.
לא תשובה.

רק מגע אחד של אהבה.

״אמא, אני מת?״

״לא, ילד. זה רק האפנדיציט. הוא התפוצץ ליד הכפר.״

״איפה אני?״

״בברזילי, באשקלון.״

הבטן כואבת. אני לא מסוגל לזוז.

הרופא נכנס עם קבוצת סטודנטים, וביניהם עומדת אישה גבוהה ויפה, עם עיניים כחולות ושיער מתולתל קצר.

היא מחייכת אליי.

לרגע אני בטוח שפגשתי את הבת של אלוהים.

אחרי הבדיקה הרופא אומר שהיא תגיע מדי יום לטפל בי. וכך, בכל בוקר, אני מחכה לה.

היא נכנסת, מרחיקה את כולם מן החדר, ועובדת בשקט.

כמעט אינה מדברת.

רק מביטה בי בעיניים שיש בהן משהו מחשמל, ואני לא יודע אם אני ער או עדיין בתוך ההזיה.

ביום השלישי היא אומרת שקוראים לה סול.

היא מתנדבת בבית החולים, ויש לה רגישות מיוחדת לצנחנים פצועים. אבא שלה היה צנחן. הוא נהרג במלחמת ששת הימים.

דמעה אחת יורדת לה על הלחי.

ואחריה עוד אחת.

בתוך רגע כל פניה מלאות בכי. היא לוקחת את קצה הסדין ומנגבת את עצמה, ואז מתקרבת אליי.

אני מריח את השיער שלה.

היא מחבקת אותי בזהירות, קרוב למקום הכואב, ואני מרגיש לרגע שהגוף שלי שוב שייך לי.

פתאום לא כואב לי.

ואני בוכה יחד איתה.

לא מפני שאני עומד למות.

אלא מפני שאני חי.

ואחרי שנים שבהן אמרתי שלא ממש אכפת לי, הבנתי פתאום את האמת:

היה אכפת לי מהכול.