1- פתיח- סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו

האשליה הגדולה של העין: מעבר לשניות

בוא נתבונן לרגע באמת המסתתרת מאחורי שאון היומיום: רובנו מהלכים בעולם כסבורים שאנו פוסעים על קרקע מוצקה של "מציאות". אירוע רודף אירוע, פגיעה מעוררת כעס, חסר מוליד דאגה. אנו משוכנעים שהעולם הוא פסל אבן הנופל עלינו, ואנו - רק צללים חסרי אונים המנסים לחמוק מפגיעתו.

אך זוהי השגיאה העמוקה מכל: אינך חי בתוך העולם. אתה חי בתוך השיר שאתה שר עליו.

העולם שסביבך אינו אלא רטט חרישי של אותות, הבזקים של חשמל הנלכדים ברשת העצבים. המוח, אותו נזיר בודד השוכן באפלת הגולגולת, מנסה לפענח את הרמזים הנשלחים אליו מן החוץ. הוא אינו רואה "אויב" או "אוהב"; הוא רואה קווי מתאר ומלביש עליהם את הקינה הישנה של נפשך.

כאן, בלב האפלה, לוחשת לנו חכמת האדוויטה: אין "עולם" בחוץ ו"אני" בפנים. זוהי אשליית המָאיָה. הים והגלים הם אחד. הטרגדיה האנושית היא האמונה בפירוד, האמונה שאנו נפרדים מהאור האינסופי, מהבְּרַהְמָן. אנו טווים לעצמנו קורי עכביש של תוגה על דלתות נעולות, והמציאות, כצייתנית שבמשרתות, לובשת את הצורה שביקשנו להעניק לה. זהו האומץ הנדרש לצמצום  של האור לכדי חדר צר ונטול חלונות.

אך דע לך: אינך הסיפור המרתק הזה. אתה התודעה הצופה בו. אתה האטמן -העד השקט השוכן במרכז הסערה, שאינו נשרף באש ואינו נרטב במים. אתה הבמאי ששכח כי בידיו מונח העט, וכי היריעה עודנה לבנה.

במסע הזה נלמד את חוקי הבריאה מחדש דרך קוד ה-ד.ג.ב.ח (דעת, גבורה, בינה וחכמה). נשוב אל שורש עשר הספירות כדי להבין כיצד המחשבה המצומצמת מייצרת אשליה של "שניים" (דואליות), וכיצד ניתן להתיך את הקליפות הללו חזרה אל האחדות המוחלטת.

נלמד לעבור מאותו כיווץ של פחד ופירוד, אל האהבה, אותה התרחבות שקטה של הלב המזהה את עצמו בכל דבר. זוהי הדרך אל החירות המוחלטת: המקום בו האדם מבין שאין "מציאות" להגיב אליה, כי הוא והמציאות  הדהוד אחד הם. 

Non-Dualism

איננו רואים את העולם כפי שהוא. אנו רואים אותו כפי שאנו.

כאן מתחיל המעשה של כתיבת החיים מחדש. לא מתוך אשליה, אלא מתוך התעוררות אל האחד.

התפסע איתי אל תוך הנהר, שבו המים, הזרימה וההולך בה – הם אחד?

@כל הזכויות שמורות לדוד בן-חורין גבאי